על הטובים והרעים, ועל הרגע בו הפציעה קשת



״אין לזה שום קשר לפעילות שאני מוביל. אלו מצבי קיצון שקורים רק במקרים מאוד ספציפיים, ממש לא  מיועד לקהל היעד שאנחנו פונים אליו״ הוא אמר לי בשיחת ההיכרות שלנו, כשסיפרתי לו שהגעתי כדי לקדם שיתוף פעולה בהקניית ידע וכלים לזיהוי והתמודדות עם ניכור.
אני מתורגלת בתגובה הזו. בכיווץ הבטן הנגדי שמופיע כשאני מעלה את הנושא, בחרדה שאני מזהה בקול ובמבט שבורח לצדדים. ואחריהם בהתנהגות - בהרחקה של הנושא בחזרה למקום שממנו הוא בא... מהר מהר, לפני שהכאב והאימה יהיו חזקים מידי מכדי לדחוק.
ואני, לעיתים מנסה בכל כוחי ויצירתיותי להסיר הגנות.  להסביר כמה חשוב שלא נבהל ונעיז לחקור את הנושא הקשה הזה עוד קצת, ביחד. ולעיתים מוותרת ויוצאת לפגישה הבאה.

הבוקר קראתי את פרופ׳ יורם יובל והתחזקתי במה שאני מבינה כבר הרבה מאוד זמן - ניכור הורי היא תופעת קיצון, אך היא לצערי יכולה לקרות לכולם!
אז, קצת פסיכולוגיה על קצה המזלג ותקציר המבוא של המאמר של פרופ' יובל

מלאני קליין, מראשי הפסיכואנליטיקאים ממשכי פרויד, אשר עבדה שנים רבות עם תינוקות וילדים צעירים, סברה שכולנו נולדים לתוך עולם מבלבל ומפחיד. עולם בו מצבי קיצון מתחלפים זה בזה ללא שליטה - עונג, חמימות ושובע, לצד כאב, רעב ואימה.
על מנת להתמודד עם רכבת ההרים הזאת בין טוב ורע, כולנו מפתחים בראשית דרכינו שני מנגנוני הגנה נפשיים רבי עוצמה - פיצול והשלכה.
הפיצול זו הנטייה לחלק את העולם ואת בני האדם בתוכו לשתי הקטגוריות החדות והברורות - טוב ורע (שיהיה סדר). העולם המפוצל אז נראה שחור ולבן, ללא גוונים בתווך.
וההשלכה, שהיא הנטייה לראות את מקור הרע תמיד מחוצה לי, ולייחס לאחרים את המחשבות, הרגשות, התכונות או המעשים שקיימים גם בי (במודע או שלא).

תינוק שחווה הורות טובה וגדל בסביבה אוהבת וערכית, יפתח בהדרגה את האמון והבטחון לשאת ולהכיל גם מציאות סביבתית או אנושית מורכבת יותר. ללא רע מוחלט וטוב מוחלט, תערובת.
הילד שיגדל ממנו גם יבחין בהדרגה שהוא עצמו אינו כליל השלמות, ובמצבים מסויימים גם הוא מחזיק מחשבות, רגשות, תכונות ומעשים פחות טובים, ואפילו רעים... שלא נדע.

אבל מה קורה במצבים קשים, כשסף החרדה עולה מאוד, כמו למשל כשיש קונפלקטים או אפילו פרידה וגירושין? המנגנונים המוקדמים הללו מרימים ראש וההגנות המוקדמות שהתפתחו בכולנו נכנסות להילוך גבוה. ואז, האמת המורכבת, שלעולם איננה חד צדדית או מימדית, חוזרת להשפט דרך המשקפיים המפצלות והמשליכות שלנו.

בעולם שנבנה עבור ילדים מנוכרים, על ידי מבוגר משמעותי בסביבתם, יש רק אמת מוחלטת אחת! והילדים שנמצאים בתווך, בין שני ההורים בקונפליקט, מעודדים ואף מאולצים לשפוט ולבחור - מי הטוב ומי הרע.
וכנגזרת לבחירה הזו, כל בני המשפחה, החברים, החוויות והזכרונות משוייכים בהתאמה.
דרך הדרדור האכזרי לשימוש יתר במשקפיים הללו, ילדים רכים מאוד הופכים לידעני על, צדקנים, רודפנים, זועמים, חסרי אשמה וסובלנות, חרדים מאוד מאוד!!!
וכל התחושות הקשות הללו, בגילם הצעיר והרך, מתועלות כנגד ״אוייב העם״ - הרעים. ומנגד, אמון ואמונה מוחלטת במי שהוגדר במחנה הטובים וקיבל את המנדט על ההנהגה של המרד. 
תמונה קודרת ומפחידה מאוד, אבל כפי שהתחלתי ואמרתי, היא אינה מייצגת את החיים המגוונים שלנו. אז עכשיו קצת קטרזיס. 
העולם שלנו אינו מלא רק בחרדות וקונפליקטים, הוא מלא גם בחלומות ותקוות. וניכור אינו גזרת שמים, אם רק נעיז להכיר בו וללמוד אותו, יש ביכולתנו למגרו!!!

אז עם מה חשוב לי שיצאו האמיצים/ות שקראו עד פה:
  1. ניכור הורי מבוסס על מנגנון פסיכולגי שקיים אצל כולנו ועשוי לצאת מכלל שליטה במצבים קשים. בישראל מעל ל 11,000 מתגרשים בשנה, 60% מתוכם הורים לילדים. במתמטיקה פשוטה- אלפי ילדים כל שנה בסיכון. אנחנו, מאות האלפים שמסביבם, יכולים להסתכל באחריות לחרדה שלנו בעיניים ולהעז להרחיב את נקודת המבט, ליותר מהאמת המוחלטת האחת. מחר זה יכול להיות כל אחד מאתנו, בואו נהיה יותר טובים עבור מי שנמצא שם ועבור עצמנו.
  2. כמי שהיתה במחנה "הרעים", ומאמא הפכה דאע״ש. לנו, ההורים המנוכרים, יש מחוייבות מכופלת, לשמור על עצמנו שלא ניפול, כתוצאה מהטראומה שבניכור, בדיוק לאותו הבור. אם אנחנו רוצים לסייע לילדינו להסיר את המשקפיים המפצלות, ראוי שלא נשים אותן בעצמנו. Two wrongs don’t make a right!
כשאני העזתי לעשות זאת בעצמי, הסכמתי לקחת אחריות על הרחבת נקודת המבט שלי, והעזתי להכנס לנעלי אחרים סביבי ולראות אותם, למרות הכעס והאכזבה, על שלל גווניהם. ולצד זה, הגברתי את עוצמת התקווה והחלומות שלמרות הקושי הרב, אנחנו נצליח לצאת מהגיהנום הזה. 

תודות להסכמות שלי, הצלחנו גם בתנאי הסערה הקשים בהם היינו, לחזור לראות וליהנות מכל צבעי הקשת.  וכמה העולם הפך יפה יותר, כשהמאמצים שלי נשאו פרי, ומהכינוי דאע״ש חזרו לקרוא לי אמא.