על חמישה קופים, חלוק נחל וניכור הורי



אחד הקשיים שתוקעים תהליכי חידוש קשר בין הורים מנוכרים לילדים שלהם נובע מחוסר הבנה של ההיגיון שבשיגעון. הורים, בני משפחה, הסביבה החברתית ואנשי מקצוע לא מבינים מה עובר על הילד ולכן פועלים בניסיון לשפר את המצב בצורה שגויה, שלעיתים אפילו מחריפה את הנתק.

בפוסט הזה אני אנסה להבהיר רעיון מורכב אחד בהיגיון שבשיגעון הזה. זה אתגר לא פשוט... מקווה שתהיו איתי עד הסוף.

אני אתחיל במשל שמספר על ניסוי שנעשה בחמישה קופים.

קבוצת מדענים הציבה חמישה קופים בכלוב, שבמרכזו סולם ועליו ערמת בננות. בכל פעם שקוף עלה בסולם בניסיון לקחת בננה, המדענים התיזו על יתר הקופים שעל הקרקע מים קפואים. לאחר זמן מסוים, כל אימת שקוף כלשהו נסה לעלות על הסולם, החלו הקופים על הקרקע למנוע את עלייתו כולל שימוש באלימות.

במשך הזמן הפסיקו הקופים לעלות על הסולם לגמרי, למרות הפיתוי של הבננות בראשו. ואז המדענים החליפו את אחד הקופים. הדבר הראשון שהוא נסה לעשות היה לעלות על הסולם, דבר שנמנע בנחרצות ובמהירות על ידי שאר הקופים אשר היכו אותו. לאחר מספר ניסיונות כואבים הפסיק הקוף לנסות לעלות על הסולם והצטרף לחבורת הקופים על הקרקע.
ואז החליפו המדענים קוף נוסף, אשר נסה לעלות על הסולם כקודמו. הפעם השתתף הקוף הראשון שהוחלף בהכאת המטפס בהתלהבות רבה.
החלפת הקוף השלישי חזרה על אותו ריטואל, ובהדרגה הוחלפו גם שני הקופים הנוספים עד שלבסוף לא נותר אף לא קוף אחד מהקבוצה המקורית של הניסוי. המדענים נותרו עם חמישה קופים, שלמרות שמעולם לא ספגו זרנוק מים קפואים, המשיכו להכות בכל מי שנסה להגיע אל הבננות.
אם היה ניתן לשאול אותם למה הם מכים את כל מי שמנסה לעלות על הסולם, קרוב לוודאי שהתשובה הייתה איזושהי הצדקה רציונאלית: "הבננות רעילות, העלייה בסולם מסוכנת או מי שיבחר לעשות את זה סופו שינודה או יוכה, כי אצלנו לא אוכלים בננות" ...

עכשיו עוד אימג' קטן ואני עוברת למשמעות העמוקה.

מכירים את המראה הזה של חלוק נחל המושלך לתוך אגם?

יש את חלוק הנחל, ויש את השפריץ הזה כאשר הוא חובט במים ואז יש את האדוות העגולות שהולכות ומתפשטות לאיטן גם אחרי שהחלוק עמוק במצולות ורחוק מן העין.

ועכשיו לשתי תופעות פסיכולוגיות שקשורות בהיגיון מאחורי השיגעון שבניכור הורי - טראומה בין דורית ואשליית רדיפה משותפת (Shared Persecutory Delusion).

לטראומה כמו לחלוק הנחל המושלך לאגם שלושה חלקים. זריקת חלוק הנחל היא האירוע הקשה או מעשה ההתעללות, הנתזים של המים הם החוויה הטראומתית שחווה הקורבן, והאדוות על האגם הן ההשפעות של הטראומה הזו לאורך הזמן ועל אנשים נוספים בסביבה, גם כאלה שלא היו כלל בעת המעשה או האירוע.

אשליית רדיפה היא הפרעת חשיבה שמקורה בטראומה לא מעובדת. יש להפרעה הזו מרכיב משפחתי והיא מתעוררת במצבי חרדה או לחץ (סטרס) גבוהים, כמו למשל בעת פרידה או גירושין. האדם הלוקה בה מחזיק בדרך כלל בשתי אמונות מרכזיות שמייצרות את מחשבות השווא (דלוזיות):

  • משהו רע קורה או עתיד לקרות לי או ליקרים לי
  • למישהו יש כוונה לפגוע בי או ביקרים לי

המחשבות הללו אינן הזויות בתוכן שלהן ובהחלט יכולות להתאים לסיטואציה אמיתית במציאות. לכן, הלוקים בהפרעה הזו לרוב יציגו סטאטוס מנטלי תקין, למעט אבנורמליות שקשורה למחשבות השווא הספציפיות הללו, אשר אינן באמת מתקיימות.

ועכשיו חזרה לקופים, לחלוק הנחל ולתופעת הניכור.

הקופים מהדור הראשון שחוו את זרם המים הקפואים כאשר הושיטו ידם לבננה, עברו אירוע טראומתי שעיצב את תודעתם וגרם להם להימנע מאכילת המאכל המזין. האדוות של האירוע הטראומתי השפיעו על כל מי שהצטרף ל"משפחה" הזו וייצרו תודעה כוזבת לגבי המציאות העכשווית. עתה למרות שאין כל זרנוק מים בשטח, אף אחד לא מעז לאכול בננות.

התודעה הכוזבת עיצבה את ההתנהגות של הקופים מהדור השני ויצרה אמונה ובחירות שבמקרה הטוב לו יכלו הקופים לדבר, היו מסבירים את הנתק מהבננות באמצעות איזשהו הסבר הגיוני או שלא, כמו למשל "למה אתה לא אוכל בננות? ככה. בננות זה מאכל רע"

עכשיו מה קורה בהרבה מאוד משפחות בהן מתגלה ניכור הורי? מתברר שברובן יש טראומה לא מעובדת אצל לפחות אחד ההורים, אשר מתפרצת בעת הפרידה על רקע רמות החרדה הגבוהות. ההתפרצות אולי קוראת בזמן הפרידה, אך לעיתים האדוות כבר השפיעו על בני הבית וביניהם הילדים, עוד הרבה קודם.

הטראומה המתפרצת מחדש אצל הורה אחד, מעוררת את מחשבות השווא שמעוותות את התפיסה ומייצרות חוויית מציאות כוזבת – אשר על פיה הופך ההורה השני למסוכן או לא ראוי.

הילדים, כמו הקופים בדור השני שבמשל, חווים את מציאות השווא כמציאות עצמה, וכך הופכים שותפים במאבק נגד האויב המשותף שהרגע התגלה. זה שהיה עד לא מזמן אהוב או אהובה, אבא או אמא...

כמו הקופים מהדור הראשון, אשר היו נפגעי עבירה בעברם (נפגעו מזרנוק המים הקפואים) והפכו תוקפניים כלפי הקופים החדשים שנכנסו לחדר. כך הופכים הורים שהיו נפגעי טראומה, לתוקפים של ילדיהם ושל בני הזוג הנפרדים (- intimate partner violence IPV). עתה, כל מי שבוחר לאכול מהפרי האסור יצפה פגיעה. והילד, גם! "או שאתה איתי או שאין לך אבא/אמא!".

כך הופכים ילדים מנוכרים לכלי נשק כנגד אחד מהוריהם, מאמצים תודעה כוזבת ומתנתקים!

יש ילדים מנוכרים שיסבירו זאת באמצעות טיעונים רציונאליים קשים שהתרחשו כביכול, אך כאלו שלא יעמדו במבחן המציאות או הסבירות שהתרחשו בפועל. ויש שיספקו הסברים חלשים מאוד, שלא סביר שהובילו למעשה ההתנתקות הכל כך דרמתי. בכל מקרה, מצבי ניכור יוגדרו ככאלה אשר הוכח שהנתק של הילד מההורה אינו מוצדק!

ועכשיו למשמעויות בתהליכי חידוש קשר. 

ראשית, אם זהו המצב בו נמצאת המשפחה הרי שהשלב הראשוני הוא הפרדת השותפות הפתולוגית סביב המציאות הכוזבת ויצירת חוויה בטוחה ומתקנת דרך עליה בסולם וחזרה לאכילת בננות. הדרך לרפא את החרדה העצומה שיצרו מחשבות השווא, היא בחינתן מחדש במציאות העכשווית, וגילוי מחדש – כי טוב!

כדי שהתהליך הזה יצליח נדרשת הכנה מראש גם של ההורה המנוכר, אשר בינתיים הפך אף הוא לנפגע טראומה...

ובמקביל, טיפול מתאים להורה שאצלו התפתחו מחשבות השווא מלכתחילה, כתוצאה מאירועים אמיתיים בעברו שלא טופלו וצפו עכשיו על פני השטח. הניסיון הקליני בטיפול בלוקים באשליית רדיפה הוא יחסית אופטימי, אך הוא מושפע הרבה פעמים מהיכולת לסייע לו או לה ליצור לעצמם דימוי עצמי חיובי ותחושת תקווה.

רק שבאופן מצער... ברוב מקרי הניכור מסרב ההורה המנכר להשתתף בטיפול. ואז נכנסת מערכת המשפט לפעולה, והיא לא רק שלא מייצרת תקווה אלא מעצימה את רף החרדה ומחפשת אחר האשם וכך סותמת את  הגולל גם על האפשרות הזו להושיע.

או אז הופך הקורבן שהפך לתוקפן שוב לקורבן של עצמו. מעגל קסמים טראגי.

אני לא אשת פתרונות הפעם. והאמת היא שניסיון החיים מראה שכל משפחה משוגעת על פי דרכה, ולכן גם הפתרונות מגוונים. יחד עם זאת, להבנה של ההיגיון בשיגעון יש מרכיב משמעותי ביותר בחתירה של ההורה המנוכר בחזרה לחייו של הילד ובמציאת שביל הזהב לריפוי נפשו ועצירת הטראומה מהדור הבא אחריו.

שנאכל הרבה בננות, זה בריא!