מדוע הטיפול הכי טוב בניכור זו אהבה?



על תהליכי הזדהות עם התוקפן במצבי ניכור הורי ועל שפת הרוך בדרך לריפוי וחידוש קשר

ניכור הורי הינה תופעת ספקטרום המוכרת לציבור רק בעשורים האחרונים, אך התהליכים הנפשיים שבבסיסה נחקרו והוגדרו על ידי הקהילה המדעית כבר בראשיתה של הפסיכולוגיה.

אחד הפרדוקסים הגדולים במצבי ניכור הורי, הוא שהילד המנוכר דוחה הורה, שעד אז ניהל איתו קשר טבעי, אוהב ובטוח. אחד המנגנונים הפסיכולוגיים באמצעותם ניתן להסביר את הפרדוקס הזה, נוסח בראשית המאה ה- 20 על ידי פסיכואנליטיקאי יהודי-הונגרי בשם שנדור פרנצי והוא מנגנון ההזדהות עם התוקפן

לפי הגדרתו של פרנצי, ילד המוצא עצמו מאוים על ידי מבוגר, יציית לרצונו מתוך מאמץ למלא את משאלותיו ולספק את מבוקשו. אין מדובר בציות חיצוני בלבד, אלא מצב שבו אישיותו הלא בשלה של הילד מגיבה לחרדה בה הוא נמצא על ידי התמזגות, עד כדי שהם הופכים אחד.

החרדה עליה מדבר פרנצי היא תגובה של הילד לתחושת האיום על ביטחונו ומוגנותו ומתוך חוויית סכנה, ממנה הוא אינו רואה אפשרות מילוט.

במצבי פרידה וגירושים מתעצמות באופן טבעי תחושות החרדה הקיומית של ילדים, אשר הבית כפי שהכירו מתפרק. חרדה זו מתעצמת פי כמה מונים, כאשר הורה אחד, אמא או אבא, מתקשה לספק לילד את הביטחון הנחוץ לו כדי להרגע, ולעיתים אף מעצים את תחושת החרדה של הילד, תוך מיקוד במענה לחרדה האישית שלו מתהליך הפרידה מבן/בת הזוג.

מה שהנפש הילדית עושה בכדי להתמודד עם האיום, עפ"י פרנצי, הוא להעלים את עצמה. כמו הזיקית, במצבי ניכור הילד המנוכר מתמזג בהורה אחד, בכדי להגן על עצמו מפני אובדנו/נטישתו/מימוש איומו של אותו הורה. חשוב להבהיר, כי ניכור אינו מתפתח רק על רקע הסתה מודעת ומכוונת, ולכן נוכל למצוא ילדים מנוכרים אשר התמזגו עם הורה קורבני- חלש לצד כאלו שהתמזגו בהורה רודני-חזק. בכל מקרה, יהיה זה ההורה אשר אהבתו, נוכחותו וקיומו בחיי הילד מאוימת, מותנית או מוטלת בספק מסיבה כלשהי.

באופן הישרדותי, טבעי ונורמלי כל ילד אנושי מתמסר להוריו. מה שהופך את תופעת הניכור לדינמיקה משפחתית פתולוגית הוא, כשהתמסרותו של הילד מפורשת על ידי הורה כהזמנה לעשות בה שימוש. כך שהילד נדרש להתאים עצמו לרצון ולצרכי הורה אחד, כפייה שאינה תואמת את טובתו, ולהתנתק מהורה אחר.

בתהליך ההרסני הזה חדל הילד בהדרגה מלהיות עצמו והופך באופן לא מודע להיות הדימוי המצופה ממנו. ציפיות הוריות אלו לעיתים נאמרות באופן ברור ומוצהר מעל פני השטח, ולעיתים באופן סמוי דרך מניעת אהבה או שתיקה רועמת. התוצאה היא צייתנות וכניעה מוחלטת של הילד, המזכה אותו בתחושת ביטחון לכאורה.

כדי לממש את ההתמזגות הזו, ילדים מנוכרים מפתחים רגישות יתר, אינטליגנציה ותחכום הישרדותיים, המאפשרים להם ללמוד את דמות ההזדהות ההורית, לצפות את התנהגויותיה ומשאלותיה ולפייס אותה וכך "לפרק אותה מנשקה" ולזכות באהבתה.

לתהליך הזה השלכות הרות אסון, שכן חלק משמעותי מנפשם האותנטית של הילדים מוצפן במחתרת וביטוייה מוכחדים מעל פני השטח, רחוקים מעיני הסביבה ולרוב גם מעיניו של הילד עצמו. היות ומדובר בהגנה מפני נטישת הורה, הפחד מפני גילויים אותנטיים תהומי. ולכן אנרגיה אדירה מושקעת בהמשכו של הנתק הפנימי מן המקומות המוצפנים וכן הנתק החיצוני, מהורה אותו הילד נדרש לדחות.

במצבי קיצון ובהיעדר טיפול, עפ"י פרנצי, הנפש כה מפוצלת עד שהיא נחווית כמתה. למראית עין הילד/הבוגר מתפקדים כראוי ולעיתים אף תפקוד יתר, אך החוויה הפנימית חלולה.

הפגיעה הנפשית בילדים שנאלצו לפצל את נפשם בכדי לזכות באהבתו של הורה עמוקה, וללא טיפול אף מסוכנת. ראשית, משום שעצם ההתמזגות ללא גישה למקורות האותנטיים בנפש עשויה להפוך ילד פגוע לאדם פוגע בבגרותו. זו הסיבה להישנותו של ניכור ב- 50% מהמקרים שנחקרו גם בדור הבא, כאשר הילד המנוכר הופך להורה. כמו כן, בכדי לשמר את הפיצול הנפשי מתפתחת נוקשות, המונעת מהילד/הבוגר המנוכר לנהל דיאלוג עם המקומות הרכים בתוכו. כך נמנעת ממנו האפשרות להתבונן ולשאול שאלות, לעבד רגשות ותכנים מורכבים ולעבור ריפוי וטרנספורמציה. התוצאה היא פגיעה כמעט בכל היבטי החיים.

תופעות אלה מוכרות מאוד מטיפולים בנפגעי טראומה, אשר התוכן הטראומתי בחייהם הופך חסום, נוקשה בלתי ניתן לשינוי ופוגם באיכות החיים על כל היבטיה.

האימה הגדולה ביותר מתעוררת בקרב ילדים פגועים אלה בעת שחזור החוויה הטראומתית והחשיבה המחודשת עליה. ולכן הזיכרון הופך כמשומר בפורמלין, מגודר והרמטי - רצף של עובדות סטאטיות, שקפאו בנקודה מסוימת בזמן.

העוסקים בטיפול במשפחות החוות ניכור יעידו, כי סיפוריהם של ילדים מנוכרים מאופיינים בצורה מובהקת בנוקשות המשומרת והמקוטעת הזו. כאשר אנו מקשיבים לילד המסביר את הסיבות לנתק מהורה בחייו נבחין כי:

  • הסיפור תפס את מקומו של הילד המספר, והילד הפך משועבד לו. לעיתים ישמע הילד כתקליט שבור, החוזר שוב ושוב על אותם הפרטים באותו האופן.
  • הסיפור ותפיסת העולם מסביבו יאופיינו בדיכוטומיה מוחלטת – שחור/לבן, אוהב/אויב, דמון/קורבן, אמת/שקר.
  • החוויה בתקשורת עם הילד סביב הסיפור תהיה אינטנסיבית וטוטאלית. מעין תחושת דחיפות של חיים ומוות, גם כאשר מתוארים אירועים שוליים או יומיומיים לחלוטין.
  • כל ניסיון חיצוני להרהר, להתבונן מנקודת מבט אחרת או חלילה להטיל ספק בפרשנות או בפרטי הסיפור תתקל בהדיפה עוצמתית ומוחלטת.

הילד המנוכר הופך אם כן לבן ערובה של הסיפור שהוא מחזיק בו, והוא מבקש מכל שומע להצטרף אליו, לאמץ את הנרטיב כפי שהוא מוצג על ידו ולוותר על עצמו כחושב עצמאי כפי שהוא עשה בכדי לשרוד. זו אחת הסכנות המרכזיות בטיפול בילדים החווים ניכור על ידי אנשי מקצוע אשר אינם מומחים לדבר. טיפול בלתי מודע לא רק שעשוי להיות לא יעיל, אלא אף עשוי להפיל את המטפל במלכודת ולהחריף את השימור של הסיפור הטראומתי כפי שהוא, מבלי יכולת אמיתית לגעת בו לעומק ולייצר בנפשו של הילד אינטגרציה וריפוי.

הזיכרון האנושי הוא זיכרון חי ואורגני, נתון לשינויים ולעדכונים וכן עובר הבניה מחודשת ככל שאנו בני האדם מתנסים בעולם ומתפתחים. ילדים מנוכרים שלא טופלו, הם ילדים שזיכרונם קפא והחיות הטבעית שלו מאיימת עליהם אימת מוות. כל ערעור או הרהור על הפרטים שהוצפנו עשויים להעיר את הכאב ממעמקי הנפש. ולכן הילד יעשה כל שביכולתו, גם בבגרותו, שלא לאפשר זאת בשום צורה שהיא. זו הסיבה ששיח עם ילד מנוכר על פרטים שנעדרו מסיפורו, פרשנות אחרת או רחמנא ליצלן העלאת האפשרות שנוכר, תזכה בהדיפה רבת עוצמה ואף תיוג הדמות המערערת כאיום.

למרות האתגרים האדירים המתוארים מעלה, פרנצי מבטיח לנו גם תקווה גדולה מאוד בהקשר ליכולת הריפוי של ילדים, אשר נאלצו לעשות שימוש במנגנון ההזדהות הזה.

מקורה של התקווה בקיומו של עצמי אותנטי שלא הוכחד במלואו, אי שם במעמקי נפשו של הילד. עצמי אשר אוצר בתוכו משאלה, שמישהו יסייע לו להיחלץ, ולהיוולד מחדש כפי שהוא באמת. ואת התקווה הזו, ההורים המנוכרים ואנשי הטיפול צריכים לאתר ולשמר, ובעיקר להיזהר מלהפוך שבויים ב"סיפור" ולשמוט אותה.

על פי פרשנותי, המטרה הטיפולית וההורית שמציע פרנצי לילד המנוכר היא החלמה מהמנגנון ההרסני המזדהה עם התוקפן, איחוי החלקים המנותקים בנפשו ויצירת סיפור חדש, נגיש ופועם, שיש בו שלמות (לא מושלמות) עצמית למרות מורכבותה של מציאות החיים של הילד.

שפת הרוך מוצעת על ידי פרנצי כשפה שראוי לדבר בה עם ילדים, בוודאי אלו אשר חוו נתק ונפשם מפוצלת. שפת הרוך היא שפת האהבה, המפוגגת את הפחד.

הדרך הטיפולית וההורית לילדים מנוכרים זרועה חתחתים וכל תנועה בה מאיימת. ההזדהות עם התוקפן הפכה טבע שני וגמילה ממנה מפחידה ומעוררת התנגדות. אך מבט חומל ומגן, שאינו נרתע מאימתו של הילד, יכולה למוסס את הפחד ולהשיב לו את הזרימה הטבעית והאורגנית של החיים.

משחק, קלילות, רוך, כנות ומיקוד בחוויה, כל אלה הם תרופת נגד לקיבעון, לחרדה, לתחושת הדחיפות והאימה הנוכחים בחייהם של ילדים שעברו ניכור. אמפתיה, אכפתיות, רגישות וחוסן, נוגעים בנפשו של הילד הפגוע במקומות הרכים שנדחקו, ומסייעים לו בהדרגה להסיר את שמיכת הקוצים שנעטף בה בכדי להגן על עצמו.

לתהליך הריפוי באמצעות הקשר עם ההורה המנוכר חשיבות מכרעת. ההרגשה של הילד, כי ההורה המנוכר נמצא שם ולמרות כאבו של הלב, שורד את ההתמודדות ונוכח באופן מלא ואוהב, מהווה עבורו חוויה מתקנת לאהבה המותנית, שעוררה בו את השימוש האינטנסיבי במנגנון הפיצול מלכתחילה. כפי שאני רואה זאת, ההורה המנוכר מוזמן על ידי פרנצי להיות כמו מים על אבן. רך, עקבי, מכיל, אחראי על המשכיות הקשר ומחזיק את האמונה - שמימושה של משאלת ליבו הכמוסה של הילד אפשרית, וכי ניתן יהיה לשקם את השבר.

אסכם ואומר כי ההמשגה התיאורתית של פרנצי מחזקת מאוד את עמדתי הטיפולית, כי בבסיס הניכור עומד פחד תהומי מכליה, ומנגד עומד כוחה המרפא של האהבה!


מקורות:

הנארטיב החסום והטיפול המדומה. היבטי ייחודי של מנגנון ההזדהות עם התוקפן - ד"ר דנה אמיר

שפת ההיעדר ושפת הרוך - טרנספורמציה בטיפול כהתרה של הזדהות עם התוקפן - גב' חיותה גורביץ