לזרוח בעין הסערה


02 Mar
02Mar

החודש נוספה התמודדות חדשה לשמי חיי הסוערים גם ככה, התמודדות עם חיפוש עבודה.

לפני כשנה, כשהגשם החל לרדת זלעפות, השמים קדרו וצונאמי אדיר התקרב לחוף המבטחים שלי, החלטתי לנטוש את הקריירה המרשימה שבניתי וחיפשתי עבודה בעוצמות נמוכות יותר, כזו  אשר תאפשר לי להיות יותר בבית עם הילדים ולפנות יותר משאבי זמן ונפש לניהול המשבר, שהלך והחמיר עם הגרוש שלי.

אז חשבתי שזוהי הפסקה זמנית. ירידה מהרכבת הדוהרת בתחנת ביניים, ובשוך הסערה אעלה על רכבת הקריירה שלי בחזרה.

היות והקריירה המקצועית שלי תמיד הייתה מקור גדול לסיפוק, מימוש והגשמה. מקור אנרגיה מתחדשת, מקור שמחה, מקור עשיה וצמיחה, לא היה לי ספק כי תוך זמן קצר נחזור כולנו לשגרה וגם הקריירה שלי תשוב למסלול נסיעתה … כמה טעיתי.

עתה משחלף זמן רב כל כך, ברור כי המציאות הסוערת איננה אפיזודה חולפת, ברור שמה שהיה הוא לא מה שיהיה ויש סיכוי שמסלול הנסיעה הבא כלל לא יהיה על מסלול, ואף לא יצא מהתחנה בה ירדתי. אף על פי כן, עדיין יש בקרים בהם אני מתעוררת וחושבת לעצמי, האם ייתכן שהכל יסתיים ויחזור בדיוק למקומו, ההריסות ישוקמו, הערפילים יפוגו, השמש תפציע ומעבר להר תגיח הרכבת המקצועית שלי?

כנראה שלא. ברגעים האלו של פנטזיה ילדותית כמעט, אני מזכירה לעצמי שכבר בעת קבלת ההחלטה לרדת מאותה הרכבת, משהו בתוכי ידע כי עולמי המקצועי עתיד להשתנות מבלי היכר. כי ייתכן ובתום הסערה תגיע שעתי לגלות את ייעודי. לזקק את המהות שלשמה נולדתי ולצעוד לעבר הגשמה בממדים אחרים לגמרי ומשמעותיים הרבה יותר.

באופן מאוד לא טריוויאלי לסיטואציה הנוראה של הפרידה המאולצת מילדיי – משהו בי חש, כי משברים כאלה מזקקים איזו אמת, איזו מהות מאוד ראשונית וטהורה אשר תנחה אותי לדרך חדשה לגמרי, אישית ומקצועית גם יחד. כי הכאוס הגדול הזה מחייב איזו בריאה והיא לעולם משהו חדש, אחר, טהור ומדויק יותר.

באחד הצמתים בקריירה שלי, לפני התפקיד המשמעותי האחרון שלקחתי על עצמי, ישבתי עם חברת הנפש שלי ושוחחנו על המצאות באי ודאות מקצועית. היא הראתה לי צילום של הגיג שראתה על הקיר באחת החברות בהן עבדה. המשפט דיבר על ההכרח לצאת ללב ים כדי לגלות יבשות חדשות. ההכרח להסתכן באי ודאות, באין חוף מבטחים בזווית העין.

כמו אתגרים נוספים בחיי, החלטתי לקחת על עצמי את הנושא הזה כמשימה. אמרתי לה שאני רוצה לתרגל את היציאה הזו למים אקס-טריטוריאליים כדי לגלות מרחבים חדשים, רוצה ללמוד ליהנות מאי הודאות כדי לזכות בגילויים חדשים. דמיינתי לעצמי איך אני שוכבת על גלשן כשפניי לשמים, מוקפת ימים מכל צדדי, רפויה ושלווה, נותנת לגלים לסחוף אותי להתנסויות חדשות, מבלי לדעת מאין יגיע החוף ומה צפויה למצוא בו. מאבדת שליטה לים ההזדמנויות שמחכות רק לי.

תוך זמן קצר אכן למדתי ליהנות משיט האוקיאנוסים הזה והגעתי לתפקיד הבא שלי, שהיה פורץ דרך וגבולות בכל מובן אפשרי. תפקיד של Once in a life time. מאלו שבכל מובן כמעט גדול מן החיים, כזה שהופך את הסביבה חסרת הודאות למגרש משחקים אחד גדול. וכמה שאני פרחתי שם, לונה פארק אישי ומקצועי. מלא ריגושים וחוויות, אתגרים מנטאליים ורגשיים, היכרויות מרתקות, התנסויות, עשיה והגשמות יוצאות דופן.

מי ידע כי הכל יגדע באחת, כאשר צונאמי אדיר יגיע אל היבשה החדשה שלי ויתלוש אותי חזרה ללב ים, אך הפעם בתנאי מערבולת כל כך גדולה ומאיימת. גם המיומנויות המדהימות ששכללתי בסביבת אי הודאות לא עזרו לי להתכונן לעוצמות האדירות של הצונאמי הזה.

ועתה כשהכל מסביב עדיין סוער ומערבולת אי הודאות הזו סביבי הפכה להיות שגרת חיי, ואני בכוחות אחרונים פשוט נושמת, אני נדרשת גם למצוא עבודה חדשה. ועתה, האתגר הוא מציאת עבודה בלב ים ובתנאי סערה.

ובסערה הזו סימני השאלה מתרבים כל הזמן. כל הקלפים של חיי נטרפו והם עפים להם באוויר בכאוס ואני מותשת מביטה לכל צדדי ולא יודעת לאן להושיט את ידי קודם, ואיזה קלף לתפוס . איזה מגדל לנסות לבנות ברוח הפרצים הזאת, כשאין יבשה באופק ולא ברור לאן שטים חיי.

ושוב, אני מאתגרת את עצמי לא לוותר לקושי הגדול. מנסה שוב לשכלל את היכולות, להתגבר, להימנע מתחושת קורבנות ופשוט להתמודד הכי טוב שאני יכולה עם כל מה שדורשת הדרך.

בכל בוקר אני מתעוררת ובמין רוטינה כמעט אוטומטית מתלבשת ומתאפרת ויוצאת לשום מקום. מחפשת את כיוון הרוח ועושה כל שביכולתי לזרוח, בתקווה שהיקום יזרח עליי בחזרה ויביא איתו בשורות טובות של שקט ושלווה, בשורות של יבשה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.