פעם התגאיתי ביכולת הנשית המפותחת שלי למקבל, לג’נגל, לעשות גם, וגם, וגם, וגם וגם…. בו זמנית. בכל רגע נתון הייתי עושה לפחות ארבע-חמש משימות בו-זמנית, וברגע הבא ארבע-חמש חדשות, סופרוומן כך חשבתי.
התיזה הזאת, על הכישרון הבלתי מנוצח של להטוט משימות והצטיינות בכל אחת מהן ובכולם ביחד, יום אחד קרסה לתוך עצמה.
זה התחיל לקרוס כאשר לקחתי על עצמי עבודה תובענית במיוחד, כזו שדורשת ריכוז טוטאלי והתמסרות לשעות ארוכות מחוץ לבית, מבלי יכולת לנהל את החיים היומיומיים בבית במקביל. אז לקחתי לשם כך עוזרות, רתמתי בני משפחה ובעיקר עשיתי כל שביכולתי להאציל ממשימותיי על אנשים נוספים מסביבי.
בתחילה התגאיתי כי אפילו אז, עם העבודה התובענית והכל כך טוטאלית אני מצליחה גם וגם… גם להיות בעלת קריירה מפוארת ומקור לגאווה, וגם אמא מסורה ומעורבת, וגם בת זוג אוהבת, וגם חברה טובה, וגם אני. אבל מהר מאוד גיליתי שלא רק שאני כבר לא מצליחה למקבל, אלא אני גם לא נוכחת בשום מקום, אפילו לא במקומות שחשוב לי מאוד להיות נוכחת בהם. אפילו לא בתוכי.
גיליתי שהכישרון הכל כך גדול שחשבתי שיש לי הוא בעצם המגבלה הכי גדולה שלי. הרצון שלי לבחור לעשות עוד ועוד ועוד משימות , הוביל אותי למצב שבו בעצם אני לא בוחרת באף אחת מהן באמת, אפילו לא לרגע קט. והרצון העז שלי להיות בעוד ועוד ועוד מקומות, הוביל אותי למצב שבו אני לא באמת נוכחת כבר בשום מקום.
בדרך הקשה הבנתי כי הנוכחות שלנו היא אחת וכדי שהיא תבוא לידי ביטוי אנחנו חייבים לבחור, אני חייבת לבחור.
אם אני רוצה להוביל מהלך משמעותי בעבודה, אני צריכה להחליט שאני מתמסרת לתקופה שהמהלך הזה דורש. אם אני רוצה להיות בשביל הילדים שלי בסיטואציה מסוימת בחייהם, אני צריכה לבחור בהם ולדחות את כל מה שעלול למשוך את תשומת ליבי, ממה שדרוש בשביל להיות שם בשבילם. אם אני רוצה לבלות עם בן זוגי, אני צריכה לבחור בו ולהרחיק את כל המסיחים וכל העיסוקים. אך בעיקר, אם אני רוצה להיות נוכחת בחיים שלי, בתוכי, אני צריכה לבחור בי. לבחור בשקט שנחוץ לי כדי לשמוע את רחשי ליבי ולהיות קשובה לצורכי גופי.
המשמעות של התובנה הזו לא הייתה שעתה אני יכולה לעשות רק דבר אחד, אלא ליהפך, שאני יכולה לעשות המון דברים, אבל לא בו-זמנית. המשמעות הייתה שאני בכל רגע נתון באמת בוחרת, וגם באמת מוותרת על משהו אחר.
הכישרון המפואר הזה שהיה לי, למקבל, שירת אותי הרבה מאוד שנים בתחושה שאני משיגה עוד ועוד. עד שגיליתי שבזמן שחשבתי שאני משיגה, כל כך הרבה דברים מהחשובים בחיי איבדתי.
פתאום הבנתי את היתרון העצום ואת הכישרון העצום, של אנשים שלא מסוגלים לעשות דברים בו זמנית. פתאום הבנתי את האיכות העצומה שבעשיית דבר אחד בכל פעם, אפילו לרגע קט, רק דבר אחד.
רק דבר אחד, כמו להתקלח ולהתמסר למים החמים ולסבון המלטף, במקום למחשבות על הכביסה שאקפל כשאצא. רק דבר אחד, כמו להינות מאכילת ארוחה טעימה ומזינה ולא לקרוא מיילים בטלפון ופתאום לשים לב שבעצם מבלי לשים לב גמרתי לאכול ואני אפילו לא זוכרת מה אכלתי, וכמה. דבר אחד, כמו להאזין לילדים ולהבין מבין המילים הבודדות שהם מפיקים את ההתמודדות הפנימית והחיצונית שלהם, האתגרים שסובבים אותם ומלווים את חייהם, ולא הדרמה של חיי הגיבורים שניבטים ממסך הטלוויזיה. דבר אחד, כמו להתענג על חיבוק מפנק עם בן זוגי ולחמם אותו בחום גופי בחזרה, ולהיות כל כולי בזרועותיו, מבלי לדבר ולמלא את חלל שבין זרועותינו במילים ריקות של ציפיות ואכזבות ממהלך היום.
ההחלטה הזו לעצור ולבחור רק דבר אחד היא לגמרי לא טריוויאלית. שנים שאני מאמנת את עצמי למקבל, עד שזהו האוטומט שלי. עכשיו אני מתרגלת לעצור, לרגע קט לעצור ולבחור.
ולמרות האוטומט שלי ולמרות שמציאות חיינו מרובת הסחות, ציפיות ודרישות, בכל זאת, מחליטה שזו תהיה המשימה הבאה שאני לוקחת על עצמי. לבחור, בכל רגע נתון, מה כן ומה לא. להיות נוכחת באמת בבחירה הזו ולשאת באחריות של ההשלכות שלה. כי אני כבר לא רוצה לשאת באחריות של ההשלכות של המקבול האינסופי, כי אני כבר לא רוצה למצוא עצמי מנותקת מעצמי.