כשהחלטתי לצאת לדרך עצמאית, אחת ההחלטות שקיבלתי על עצמי היא לחזור לרצות מאוד. לחזור ולהגשים ללב שלי, לחזור ולהרגיש שבא לי לעשות משהו - ואז פשוט לעשות אותו.
ואז, לפני כשלושה שבועות, ראיתי פוסט שמחפשים מרצים ל TedxJaffa Women ומיד הרגשתי שאני רוצה מאוד. רוצה לעמוד שם על הבמה הראויה הזו ולהשמיע את הקול האישי שלי, וגם קולם החרישי והכואב של אלפי הורים כמוני. הורים המתמודדים עם ניכור.
היו לי 24 שעות לשגר את המועמדות שלי. אז ישבתי על המיטה, כתבתי את הטקסט, צילמתי ושלחתי.
מאז אני מרפרשת כל יום את תיבת הדואר בתקווה שההזמנה לאודישנים תתקבל, עוברת שוב ושוב במוחי על המסרים שחשוב לי להעביר, ומדמיינת אותי עומדת שם על הבמה המכובדת הזו וחושפת בעוצמה את הגיהנום האנושי הזה, שכל כך הרבה ילדים והורים שותפים לו והעולם שותק.
לפני כמה ימים הגיע המייל, שבישר לי שלא אמשיך בתהליך. הלב שלי התכווץ ולכמה רגעים פשוט כאבנו שנינו מאוד את האכזבה. ואחרי שסיפרתי לכל מי שעצר נשימתו יחד איתי, שלצערי התקבלה תשובה שלילית, חזרנו הלב שלי ואני לפעום.
מפתיע? לא ממש.
משום שאחד הגילויים המופלאים שהגיעו עם הניכור הוא שכמו שהמוח גמיש, גם הלב!
כשהמציאות התהפכה על פיה בחיי, הלב שלי נשבר לאלפי רסיסים. הוא נשבר מהאובדן של היקרים לי מכל, הוא נשבר מאזלת היד של כל מי שחשבתי שאמון על בטחוננו, הוא נשבר מהצורך להסביר, הוא נשבר מגעגוע, הוא נשבר מאיבוד התקווה, הוא נשבר מהדחיה. הוא נשבר, ונשבר ונשבר, לכל כך הרבה רסיסים כמו אבק. והדמעות, שזלגו מעיני כמו ים, הפכו את האבק הזה ללב רך ואוורירי כבצק.
והלב הפועם והרך הזה, הוא זה שריכך את ליבם הקפוא של ילדי. הוא זה שהוביל אותי בתנאים בלתי אפשריים, חזרה לחייהם ואותם לחיי.
ומאז אני שומרת על הלב שלי גמיש! לשה אותו, עם חוויות טובות ופחות, דואגת שלא יתקשה ממציאות היום יום, מגשימה לו ומרימה לו, שיפעם! במלא עוצמתו שיפעם!
ואותו הלב, שהתכווץ לפני יומיים, מחזיר לי בכל פעם על ההשקעה שלי בו. וגם הפעם, הוא הבטיח, שהקול שלי ישמע. על במות אחרות, או כשיבשילו התנאים, אולי בטד הבא.
*תמונה מהפעם הראשונה בה השמעתי את קולי השבור בעוצמה