על דמעות החיים


28 Nov
28Nov
כולנו מבקשים לעצמנו שמחת חיים. אותה אנרגיה טבעית ומתפרצת של חיות, שנובעת מתוכנו ומתפזרת לכל עבר, כמו מכריזה בצהלות ״אני פה״.
ואין לנו שום רצון לעצור אותה, לרסן אותה או להצניע. להיפך, אנחנו גאים בה ובא לנו לעוף על עצמנו איתה ולשאוג בקולי קולות ״תראו מה יש לי. היא שלי!״
הבוקר ראיתי את הפוסטר מטה והוא הזכיר לי תובנה משמעותית שלמדתי דווקא על ביטוי אחר של אנרגיית החיים הזאת, על הדמעות.
כשהייתי ילדה, בעצם כשכולנו היינו ילדים, לימדו אותנו בהדרגה שלא כדאי לבכות. שהאנרגיה האנושית והטבעית הזאת שמתגשמת דרך עינינו, היא לא נעימה, לא אסטטית, לא כיף. ושכדאי שנתגבר עליה, שנעצור אותה, שלא נחשוף... בטח לא במקומות ציבוריים.
במילים אחרות לימדו אותנו לא להיות אנושיים. כי היום אני יודעת שאי אפשר להיות רק חצי מרגישים, רק חצי מחוברים, רק חצי נוכחים בחיים.
כשהתחלתי לספר את סיפור ההתמודדות שלי עם משבר חיי, עמדתי על הבמה כשאני מיבבת. לא בוכה, לא דומעת, שלולית!
הדמעות שנבעו מתוכי היו כמו שיטפון שאיים להטביע, עד כדי כך לא יכולתי להתנגד או לדחוק אותו פנימה.
הצורך האדיר שלי לספר, ולא לשתוק מול הגיהנום האנושי שחווינו, זה שהיה עד אז סוד כמוס ומושתק. הוא שאילץ אותי להוציא את השלולית שהייתי מהארון, ולהעז ולמרוד בכל מה שלמדתי עד אז על דמעות.
כבר ארבע שנים שאני מספרת את הסיפור שלי. ובכל פעם לפני שאני מתחילה הרצאה, אני נוהגת לתת אזהרת מסע. כמו הכתוביות בתחילת סרט המוגבל לצפיה מעל גיל 16, אני מכריזה ש״בהרצאה שלי אני מרגישה ולכן אני עדיין בוכה״.
וכמה אני מבורכת שאני עדיין בוכה!!!
כמה אני מבורכת שאני מסכימה לבטא את אנרגיית החיים הזו שלי במלואה. כמה מבורכת אני שהביטוי שלה נוגע גם בך ובך, שקוראים אותי, מגיעים לשמוע אותי, כותבים לי, פוגשים בי, ונוכחים שם איתי באנושיותינו השלמה והכל כך מופלאה!
אז בניגוד לפוסטר היפה הזה, אני מאחלת לכולנו, שנמשיך לספר את הסיפור שלנו עם תשוקת החיים המלאה שלהם, על השמחה והדמע. ושעינינו המתרגשות והמרגישות יעופו על עצמן, כי זה מה שעושה אותנו לאנשים, שלא רק מספרים סיפורים, אלא שבאמת חיים את החיים! 


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.