אורזת חפצים, פיסות חיים


20 Jul
20Jul

אני אורזת את הבית שלנו. עוברים דירה.

עוברת חדר חדר ומלטפת חפצים, ממיינת, מסדרת, נפרדת, זורקת, מנקה, תורמת… חפצים, פיסות חיים ללא רוח חיים מסודרים בארגזי קרטון.

את החדרים שלכם ילדים שלי שמרתי לסוף. נכנסת לרגעים קטנים בכל פעם, מסתכלת, נוגעת, מזיזה, לא מעיזה… לארוז את כל מה שלא היה בו שימוש כבר כל כך הרבה זמן. כמה כואב להיכנס לחדר שלכם ולגעת בפיסות חייכם, שנה וחצי מאז שעזבתם.

החפצים לא עצובים עם לכתכם, הם רק חפצים, פיסות חיים ללא רוח חיים. זה אני שמלטפת אותם עם העצב שלי, זה אני שרק עכשיו מעזה באמת לגעת במה שהיה ולנסות להיפרד. לא מכם, מכם לעולם לא אפרד, אלא מהעבר, מפיסות החיים שהיו. צעצועים שאינם לגילכם עוד, בגדים שאינם במידתכם עוד, ספרים ישנים, דובונים שלא חובקו כבר כל כך הרבה זמן.

והעצב שלי והגעגוע מציפים ונדבקים לכל חפץ קטן כגדול ומסרבים לשחרר. נאחזים במה שהיה ואולי לא ישוב, במה שהיה והשתנה כל כך. עצב וגעגוע לשמחה שנעלמה מחיי וטרם הצלחתי להשיבה, עצב וגעגוע לנוכחות שלכם השוטפת והשגרתית שעדיין כל כך נעדרת, עצב וגעגוע לתמימות הזכה בה חיינו והאמון הסדוק שנותר היום.

הבוקר הוצאתי לראשונה את מברשות השיניים שלכם מחדר האמבטיה. בנונשלנטיות צעדתי בבטחה לכיוון פח האשפה להשליכן. אך כל מה שאפשרו לי רגלי לא אפשר לי ליבי, ומצאתי עצמי מאמצת אותן אל חזי ולרגע מנסה להרגיש מחובקת. שנה וחצי שמברשות השיניים עומדות להן מיותמות בכוס, שנה וחצי שאני מיותמת איתן.

לרגעים מתחשק לי להיפתר מהכל. למכור או לתרום את המיטות, ארונות הבגדים, שולחנות הכתיבה… הכל. כאילו לזרוק לים את כל מה שהיה ולהתחיל מחדש.

רק לרגעים…

כי פיסות החיים שלכם, שלכם הן. והכאב לא באמת יושלך יחד איתן, אלא רק ידחק זמנית לפינה עמוקה בנפשי וימשיך להכאיב לי. ואני לא רוצה לדחוק יותר כלום, בוודאי לא משהו מכם. רוצה להתמודד עם העצב וללכת איתו יד ביד אל העתיד. והעתיד שלי אתכם יקירי, העתיד שלי תמיד יכלול אתכם!

ולכן משחררת את החפצים שלכם, את פיסות חייכם, אך לא נפרדת. מהחפצים שלכם אתם תיפרדו – אם וכאשר תרגישו צורך. הם יחכו לכם בביתנו החדש, יסודרו לאחר כבוד בחדרים יפים וימתינו לכם. ליד המלטפת שלכם, שתמיין, תסדר, תזרוק, תתרום או רק תאמץ אל הלב.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.